לִבְריאות או לַבְּרִיאות? פשוט שימו מסכה

פשוט שימו מסכה

התקופה האחרונה הביאה איתה רוחות של שינוי (מסין יש לומר) אבל אכן, מריחים שינוי באוויר. במפתיע, או שלא, לשינוי יש ריח של משהו קצת אטום, ברובו מחניק, עם ניחוחות פלסטיים מתועשים משהו. בקיצור, ריח של מסיכה. פעם, כשהיינו רואים בחדשות כתבות על המזרח, האימג' של אנשים מסתובבים במסיכות היה נראה רחוק, זר עבורנו. לא משהו שאי פעם דמיינו שיהפוך להיות חלק מהנוף במזרח התיכון. גמלים כן, חומוס בצלחת – ברור! אבל מסכה? 

אז כן, זוהי המציאות כרגע במזרח התיכון ובכלל בעולם. בכל מקום. במכולת, באוטובוס, בתור לקפה, בבנק, בגינה, במספרה. כמו פטריות אחרי הגשם. צצו בכל מקום ועל כל פה רענן. אז זהו. שכמעט בכל מקום. או כמעט על כל אחד. יש אנשים שפשוט מתעלמים מההנחיה.

עכשיו, אפשר להתווכח ולהתפלפל בנושא – האם המסכה בכלל יעילה? יש שיגידו לא. יש שיגידו כן. יש שיגידו אולי. ויש אותי שאומרת – זה בכלל לא משנה! למה? כי המחשבה כאן לא אמורה להיות אם זה יעיל עבורי אלא אם זה יעיל עבור האחר. כן, האחר. מכירים אותו? זה שהוא לא אני. זה שאנחנו עוקפים אותו בתור לגלידה כי אין לנו סבלנות להמתין עד שהוא יחליט מה לבחור, זה שאנחנו חותכים אותו בכביש מהנתיב הימני כי אנחנו באמת ממהרים, זה ש… טוב נו, הבנתם את העיקרון. זה שהוא לא אני. 

אז למה באמת חשוב שאתחשב בזה שהוא לא אני? הרי הוא לא באמת חלק ממני או מהמשפחה הקרובה שלי. אני לא יכולה להתחשב בכל העולם וישתו הרי. המקסימום שאני יכולה זה לדאוג לקרובים שלי נכון? אז זהו, שלא! זה לא נכון! זה שאדם הוא לא חלק מהמשפחה הקרובה או המורחבת שלי זה לא אומר שהוא לא חלק ממני, חלק מהמארג הזה שנקרא אנושות, שנקרא זולת ואם יש משהו שהקורונה הזו הוכיחה לנו הוא שסין מעולם לא הייתה כל כך קרובה לישראל. כל העולם הפך להיות רשת קשר אחת והעובדה שהקורונה חצתה גבולות וימים בכמה חודשים רק מוכיחה כמה אנחנו קשורים זה לזה בין אם נרצה בכך או לא. זה בכלל לא נתון לשיקול דעתנו. 

אז הגיע הזמן שנתחיל להתייחס אחד לשני, להתחשב אחד בשני כי אם לא נעשה את זה בסוף הכל יחזור אלינו כמו בומרנג ואת המכה אנחנו נחטוף. חומר למחשבה…