וירוס אחד קטן

אני זוכרת תקופות של מלחמות בישראל, או כל מיני מבצעים צבאיים שכשהם התרחשו בחזית, בעורף כולנו גילינו סולידריות ודאגה הדדית. במצבים האלו תמיד הייתה אחווה מרגשת.

ברור שאף אחד מאיתנו לא מבקש שיהיו אירועים קשים כאלו כדי לחוות את אותה הרגשה של אחדות ושותפות, אבל אני בטוחה שכל אחד עמוק בפנים משתוקק להגיע לאותה ההרגשה, ובאותה נשימה מצטער שזה מגיע רק בזמן של קושי לאומי.

אני מרגישה שזה גם כך עכשיו בתקופת הקורונה. יש מן רצון להצליח להיות בסולידריות ודאגה הדדית אבל זה לא כל כך מצליח לנו. יש משהו בווירוס הקטן הזה שמשבש אותנו יותר מכל טיל או איום גרעיני.

זה התחיל במשבר הביצים ונייר הטואלט שהתחסלו מהסופרים בשנייה שהגיעו, ולא נשאר זכר למי שלא השכים קום. זה היה עד כדי כך קיצוני, שהנהלת רשתות השיווק נאלצה להגביל את כמות הרכישות כדי שיספיק לכל דורש. למזלנו, היום זה כבר התאזן. 

האופן שבו הווירוס שיבש אותנו כחברה המשיך וממשיך להתבטא גם בנושא המסיכות. גם בעניין הזה אנשים לא תמיד מתחשבים במי שסביבם, ויוצאים מהבית ללא מסיכה. אם אדם חולה (גם בלי ידיעתו) ושם מסיכה הוא בעצם מגן על כל מי שבא איתו במגע. והפוך, אם הוא ללא מסיכה אז הוא מסכן את כל מי שבא איתו במגע. יוצא מזה, שהמסיכה היא בכלל לא בשבילו, אלא בשביל לשמור על כל השאר.

אבל גם בזה לא הצלחנו, וחלק גדול, גדול מדי, מהאוכלוסייה מסתובב ללא מסיכות, ובכך גוזר את דינם של אנשים רבים. אז מה המדינה עשתה? נכון, הגבלות וקנסות. נראה שבלי זה, אנשים פשוט לא יסתובבו עם מסיכה. וזה קטע, כי וירוס אחד קטן הראה לנו שאנחנו לא באמת פרו- סולידריות כשזה לא נח לנו, ושאנחנו מוכנים לדאוג לכולם רק אם זה "מתאים" לנו כרגע.
אז מה אני אגיד, וירוס אחד קטן נתן לנו חתיכת שיעור גדול.